על אגואיזם בריא ונתינה נקייה 

כשעושים בשבילי דברים, כי צריך, משהו בתוכי מזהה את ההשתדלות הזו כזיוף, כחוסר אותנטיות. עוד לפני שאני יכולה לתרגם למילים, הגוף משדר: השתדלות/זיוף/מאמץ וכל חיישני האזהרה נדלקים. הגוף מזהה, מתנגד ונרתע.

כי כשמישהו משתדל בשבילי, תיווצר תביעה שתעלה בשלב זה או אחר שגם אני אשתדל בשבילו/ה, ארצה אותו/ה, אעשה דברים שאני לא בדיוק מחוברת אליהם, אבל חייבת, כי כך נהגו גם איתי.

כי כשמישהו משתדל בשבילי, הוא לא הוא ((או היא לא היא) וחיבור שכזה פחות מאפשר לי להיות אני בתוך מבנה של הדדיות. יש תחושה של מגע שהוא מבעד למסכות, וגם כשאני מחוברת לעצמי לחלוטין (וזה מאתגר ולא פשוט להיות כך מול מי שלא נוגע מתוכו) יש תחושה של חוסר מגע, כי האחר לא באמת שם, הוא רק מציג הצגה שתרצה אותי/תכבוש אותי/תעניין אותי/תתאים לקריטריונים שלי.

אין לי שום כוונה להחזיר לאף אחד שעושה בשבילי דברים, רק כי כך צריך. משתדלת (ורוב הזמן מצליחה) לעצור, ולבחור. להיות בתקשורת בין העשייה שלי ובין הרצונות. לרוב המשמעות היא לעשות בדיוק אותם דברים שאנשים אחרים עושים כי צריך ואין ברירה. לעיתים, זה לא לעשות, או לא להיות שם, ומן הסתם גם אצלי יש לעיתים דברים שאני עושה, מתוך אשמה(אבל ממש מעט))) ולצערי, כאלה שאני לא עושה, מתוך אשמה (אם יש פיית בקשות, זה מה שהייתי מבקשת ממנה לסלק מחיי, כל שריד של אשמה)
יש בוודאי אי אילו אנשים שנפגעו ממני במהלך הדרך. אבל לרוב, אני סבורה שאני מצליחה באיזה שהיא דרך להעביר את העמדה הזו עוד בתחילת יחסים, באשר הם. אולי מתוך זה שאני מבהירה, מבקשת, שלא יתנו או יעשו בשבילי כלום, כי כך צריך. אולי מתוך תחושה אנרגטית שכשאני נמצאת, אני מתוך בחירה מלאה, כך שאין שום תביעה שיחזירו לי.


* * *

לגרסתי, אפשר לעשות בדיוק אותן פעולות ביחסים ובחיים בכלל, אבל מתוך מניע בוחר, מתוך הקשבה.

אני בעצם מתרגמת את המילה אגואיזם הפוך מהמקובל.

אנשים שנותנים כי ככה נכון, וככה צריך, מבלי להקשיב לעצמם ולרצונותיהם, הם בעיני אגואיסטים במובן השלילי (למרות שנהוג לקדש את סוג הנתינה הזה).
הם פועלים מתוך פחד שפעם יצטרכו ולא יהיה להם, לא ידאגו להם, ונותנים לאחרים מתוך הפחד הזה.

זו נתינה שעיני היא נתינה מתחשבנת, יש עליה תו מחיר. מישהו יצטרך לפרוע יום אחד את שטרות הנתינה הזו, והליך הגביה ילווה בפרצופים, טענות והפעלת רגשי אשמה.
מן העבר השני, נמצאת האגואיסטיות המבורכת בעיני (שנחשבת לרוב למושמצת ) של נתינה, רק מתוך רצון. נתינה שיש בה בחירה, כייף, שימחה להיות בעזרה לאחר ולאפשר לו לצמוח לידנו. רצון להיות אתו/אתה בהעברת הדירה כי כייף לנו ביחד, ולא כדי שכשנעבור דירה הוא יזכור לנו ויעשה את זה בשבילנו, גם אם לא מתאים לו, כי הרי אנחנו עשינו אותו דבר.

נתינה אגואיסטית שכזו, היא בעיני מבורכת. אף אחד לא צריך לשלם עליה מחיר, כולם מרוצים. אין בעקבותיה כל ציפייה, כך שכל עזרה ונוכחות של הצד השני תתקבל בשמחה גדולה יותר, כי הרי בעצם לא ציפינו לכלום, אף אחד לא היה חייב לנו.

* * *

הדוגמא האידיאלית הוא אולי האמהות. (עדות שמיעה, עוד לא הייתי בחוויה, אבל זו נראית לי הדוגמא הכי חזקה, וקלה לצפייה מבחוץ)

מהצד האחד של הסקאלה, אם שעושה מתוך תחושת אילוץ וקורבנות, מתוך מחשבה שהיא משלמת מחיר על גידול הילדים ובולמת בכך את הקריירה והחיים האישיים שלה. אותה אם תשדר את המחיר הזה לכל מי שסביבה, משך חיים שלמים.
היא תהיה ממורמרת על ההקרבה, ותשדר חוסר מרוצות מול העולם, תחושה שמאד קשה לשהות בנוכחותה. היא תספר לילדים, לבן זוגה, ולכל מי שסביבה, באופן ישיר או עקיף שהיא סבלה, עכשיו צריך לגמול לה.

לעומתה, אם שבחרה להיות בדיוק אותו זמן בבית עם ילדיה, מתוך שמחה, תחושה שכאן שיא האהבה והנתינה שלה עכשיו, והיא בוחרת להיות נוכחת עם הילדים בזמנים החשובים להם. היא תהיה שם מתוך בחירה אוהבת, ואף אחד לא יצטרך לשלם את המחיר.
היא נוכחת במקום הזה מתוך אגואיסטיות מבורכת שלה. לא כי כך נוהגים, לא כי כך מצפים ממנה, אלא כי זה המקום שהיא רוצה להיות בו. הילדים ושאר האנשים סביבה יצמחו למקומות הרבה יותר גבוהים, והשלב הבא בחייה, יבנה מתוך השמחה הזו. לא נוצרת כאן חשבונאות, הדברים נעשו מתוך בחירה מודעת.

והחיים אף פעם לא באמת רק באחד הקצוות של הסקאלה, הם נעים על הציר. האתגר בעיני הוא לעצור את האוטומט, ולבחור, בכל פעם מחדש.